כבר יצאת?

ממש בכניסה לקיבוץ, להביא משהו?

אני מרגישה מזה מצוננת, תביא תפוזים, אני צריכה וויטמין C..

יש לך נזלת?

מלא, ואני מרגישה כאילו מישהו שם לי סחבה בתוך הראש, וקר לי ממש!

תפוזים יעשו עוד יותר נזלת הם יודעים ללחלח את הריאות, להוציא חום ולשפר תאבון.. נזלת זה לחות…  שימי קינמון וג'ינג'ר בסיר ותרתיחי, אחרי זה תוסיפי קצת דבש ולימון.. 

יש בזה וויטמנים?

הקינמון והג'ינג'ר יחממו אותך וייבשו את הנזלת, ייזעו את הקור והנוזלים העודפים החוצה, הדבש ישמור שתהיי חזקה מבפנים והלימון יעזור לאזן את הפעולה של התה. לא חסרים לך ויטמנים..

אם תפוזים לא מתאימים אז למה הם גדלים בחורף? אמרת שעדיף לאכול את מה שגודל באופן טבעי בעונה.. והרי קר בחורף..

זה נכון, אבל למצב של בריאות ולא למצב של חולי..

התפוז הוא קריר בהשפעה שלו על הגוף, הוא חמוץ,מתוק והסינים משייכים אותו לכן למעבר האדמה והעץ.. 

נו ו..

העונה של החורף משתייכת למעבר המים, הזמן שבו התנועה של האנרגיה היא פנימה אל מרכז הגוף, מזג האוויר נקרא עקרון שמיים.

הבוס של מעבר המים הוא מעבר האדמה, כמו גדות הנהר שדואגים שהמים לא יציפו את הכפר, כמו הבית של אמא ששומר אותנו חמים מפני החורף הקר. 

מה שאנחנו מכניסים מהפה, מזון,תה, צמחים וכל דבר חומרי נקרא עקרון אדמה ובא לאזן את עקרון השמיים. 

אז האבטיח שאוכלים בקיץ שייך למעבר המים נכון? כי הקיץ שייך למעבר האש והבוס של האש זה המים. 

זה ממש נכון, אמנם רוב הפירות שייכים למעבר האדמה בגלל המתיקות שלהם (המתוק הוא הטעם של מעבר האדמה), אבל האבטיח למשל נחשב כמיטיב עם שלפוחית השתן, איבר השייך למעבר המים..

טוב, זה קצת מבלבל, אני נראה לי פשוט אסמוך על האינטואציה שלי ואקשיב לך עד כמה שנראה לי הגיוני. 

זה בדיוק הקטע, האינטואציה נחשבת לעקרון שמיים, כמו מזג האוויר, הידע של הלב, כמה שיותר מתאמנים על להתכנס פנימה ופשוט להתבונן ככה יש יותר אמת.. הידע הפשוט שאני קורא בספר הוא חומרי וקשור לעקרון אדמה.. אנחנו תמיד מחפשים את האיזון בינהם. 

טוב אתה מגיע, המים רותחים ואני הולכת חזרה למיטה לחזק את עקרון האדמה. 

החצים השחורים מסמנים מעגל שנקרא מעגל ההזנה, בו כל מעבר מזין את המעבר שאחריו..

החצים הסגולים מסמנים את מעבר הבקרה - עליו דיברנו ברשומה, בו כל מעבר מבקר את המעבר שנמצא שניים אחריו-

המים מבקרים את האש

האש מבקרת את המתכת

המתכת מבקרת את העץ

העץ מבקר את האדמה 

האדמה מבקרת את המים

ונציה

יצאה השמש!

תראה איזה יופי אין עננים בכלל, המים כחולים יותר כמו השמיים.

איזה כיף לאדמה!

איזה כיף לי..

כן, לך ולאדמה, אתן דומות.

אני דומה לאדמה עכשיו, רומנטי..

אם זה עוזר את גם ממש מזכירה לי מים, כמו ונציה..

שכחת את העץ אהוב..

עץ? אין פה כמעט עצים.. 

ואדמה אתה רואה כאן?

....

כל ונציה בנויה על מאות איים קטנים, אבל רוב הבנייה היא על אלפי קורות עץ שנעוצים בקרקעית הרכה של הים, בגלל זה ונציה שוקעת.

שוקעת?? מזל שאנחנו נוסעים היום..

נו, דואגת לך..

אמרתי לך שאת דומה לאדמה, כמו אמא אדמה שדואגת..

לונציה היא לא כל כך דואגת..

בדיוק לונציה היא דואגת. אם היא לא היתה דואגת היא היתה שוקעת הרבה קודם!

אתה קולט כמה היא סוחבת על הגב?!

כמה זה היה? 270,000 איש?

אני לא בטוחה, הייתי טרודה בעניין הקפלה הסיסטינטית.

ובעניין האדמה, אז אני כבר לא מבינה אם אני מים או אדמה או עץ..

גם אש יש בך.

נו, אל תשגע אותי!

אני משגע אותך?את כל פעם שולפת משהו אחר מהכיס. משתנה לי בין הידיים.

בונבון, איזה כייף להשתנות לצידך.

אפילו שאני אגרסיבי?

שוב התחלת עם זה..?

אני רק אומר..

חוץ מזה קצת יותר מאסרטיבי, שזה כמעט מאוזן, אמרת שזה קשור לעץ ליכולת הפריצה שלו לא?

זיכרון של מים יש לך..

יש לך דעות, אמונות,ידע ועניין, אתה עומד על שלך וחוקר, שואף תמיד קדימה אתה כאן וחשוב לךֿ .

אתה מתווכח על דברים שחשובים לך ובטח ובטח כשאתה  צודק. ואתה רוב הפעמים צודק! 

אני רק אומרת, שלא תמיד זה מה שחשוב..

אז פשוט להניח לך? איך נתקדם ונשתפר ככה?

אתה תכיל אותי, אותנו, נצלול לעומק של השלם שלנו ונתרחב, דברים טובים כבר יקרו מעצמם, כשונציה תשקע כמה סנטימטרים, נראה כמה עמוק צללנו.

אני אוהב לצלול..

תרגול

מתוך ההתבוננות פנימה, מתוך כל הרעש שבחוץ. מתוך כל הרגעים שבהם אני 100% אני. לא כמעט, לא ליד, לא בערך. מתוך כל אלה הייתי רוצה לכתוב. מתוך כל המקומות הכי חשוכים, מתוך אהבת החיים הכי תמימה וטהורה שלא מובכת להיראות נאיבית. מתוך כל אלה.

לפני המחשבות, לפני כל מה שאני כבר יודעת. כל מה שלימדו אותי.

עירומה.

ולא קר לה.

אהובה.

ולא מוזר לה.

כמו תינוק שלא מכיר אשמה.

זה לא ייאמן איך תמיד אחרי שהמשקעים שוקעים, אחרי שהרוח שוכחת והאיזון שב לגוף ולנפש, אני מבינה שסתם האשמתי את עצמי האשמות שווא. איך אני אהיה נפש חופשיה אם אני ממשיכה לכלוא את עצמי ברגעים הכי אינטימיים? אני! היחידה שסוגרת את עצמי. זה כואב לחשוב על זה באותה המידה שזה אופטימי.

כי אני כאן. ורוצה. וחייה ומאמינה. ואם הסורגים היו של מישהו אחר אז הייתי צריכה להתחיל לשקול סיכויים ומהלכים. אבל זאת אני. אני הסוהר ואני האסיר. אני הכלוב ואני הנפש. ואין לי ספק בכלל שאוכל לשחרר את עצמי. אחרת זה לא היה קורה לי. רק נותר לגלות - איך?