תרגול
מתוך ההתבוננות פנימה, מתוך כל הרעש שבחוץ. מתוך כל הרגעים שבהם אני 100% אני. לא כמעט, לא ליד, לא בערך. מתוך כל אלה הייתי רוצה לכתוב. מתוך כל המקומות הכי חשוכים, מתוך אהבת החיים הכי תמימה וטהורה שלא מובכת להיראות נאיבית. מתוך כל אלה.
לפני המחשבות, לפני כל מה שאני כבר יודעת. כל מה שלימדו אותי.
עירומה.
ולא קר לה.
אהובה.
ולא מוזר לה.
כמו תינוק שלא מכיר אשמה.
זה לא ייאמן איך תמיד אחרי שהמשקעים שוקעים, אחרי שהרוח שוכחת והאיזון שב לגוף ולנפש, אני מבינה שסתם האשמתי את עצמי האשמות שווא. איך אני אהיה נפש חופשיה אם אני ממשיכה לכלוא את עצמי ברגעים הכי אינטימיים? אני! היחידה שסוגרת את עצמי. זה כואב לחשוב על זה באותה המידה שזה אופטימי.
כי אני כאן. ורוצה. וחייה ומאמינה. ואם הסורגים היו של מישהו אחר אז הייתי צריכה להתחיל לשקול סיכויים ומהלכים. אבל זאת אני. אני הסוהר ואני האסיר. אני הכלוב ואני הנפש. ואין לי ספק בכלל שאוכל לשחרר את עצמי. אחרת זה לא היה קורה לי. רק נותר לגלות - איך?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה